נא להכיר- מלכת הפה..

השקט המוחלט ששרר בבית עם כניסתי די הפתיע אותי. בשעות הערב כשאני חוזר מהחיידר תמיד ישנן שיחות ערות המתנהלות בחדר הילדים וכל מי שרק עובר את סף ביתנו זוכה לשמוע אותן.
כל אחד חולק את חוויותיו עם שאר האחים, מחליפים רשמים, קצת מתווכחים, עוזרים אחד לשני בשיעורי בית, ככה עד ארוחת ערב.
אבל אתמול זה היה מוזר ביותר שקט שכזה...
בצעדים מדודים נכנסתי פנימה, אמרתי שלום לאמא וחיש צעדתי לעבר החדר. מחזה מצחיק ביותר נגלה לעיניי! לוי יושב כשעיניו קשורות במטפחת, ובנימין מגיש ללשונו כפית המכילה משהו, לוי טעם ואמר- "זה כל כך קל, זו שמנת". וכל שאר הקטנים שישבו על הספה סביב התמוגגו מצחוק כשהם קוראים "מצוין! הצלחת!".
"אפשר להבין מה מתרחש כאן" פניתי אליהם כשכולי מלא פליאה.
ובתוך הצחוק הכללי הואיל בטובו מנחם להסביר לי במשפט קצר "אנחנו בודקים את תפקוד פקעיות הטעם שלנו, רוצה להצטרף לניסיון?"

הלשון והטעם.

חוש הטעם שלנו נשלט על ידי אלפי צורות תאים מקרוסקופיים, דמויי בצל, המכונים פקעיות הטעם. אלה פזורות בעיקר על גבי איבר המסתתר בתוך פנו- הלשון.
הלשון היא אבר שרירי ושטוח האחראית העיקרית לחוש הטעם והיא גם עוזרת בלעיסת המזון ובליעתו.
הלשון היא גם אחד מאברי הדיבור החשובים והיא מסיעת לאדם להשמיע עיצורים ותנועות המצטרפים להברות ומילים.
. צדה התחתון מחובר מאחור אל העצמות והשרירים של הגרון אולם גופה העיקרי גמיש ונייד להפליא.
גוף הלשון- האדמדמה, אותה אנו מכירים היטב מורכב ממארג של שמונה שרירים בתוכה, ושמונה שרירים נוספים המחברים את הלשון לחלקים שמסביב. שרירים אלה מסוגלים להתכווץ בשילובים שונים ומקנים בכך ללשון מגוון עצום של צורות. גמישות הלשון חשובה ביותר לדיבור ולאכילה.
הלשון מכוסה פטמיות זעירות, אשר בגללן היא מחוספסת. בפטמיות אלו, הנמצאות גם על גבה של הלשון, בשוליה ובחלקה האחורי יש קבוצות של תאים מיוחדים, דרכם מופעל חוש הטעם.

לשונות מיוחדות.

שלא כבני האדם, אצל הנחש הלשון משמשת גם כאבר מישוש מרכזי. לשונו היא ארוכה וצרה ובקצה היא שסועה לשתי אונות ויוצרת צורת מזלג בעל שני שיניים. כאשר הנחש זוחל הוא מוציא את לשונו החוצה וממשש בה. ותוך כדי מישוש קולטת לשונו גם ריחות וכשהיא חוזרת לפה היא מוסרת את הריחות האלו לאבר הרחה הנמצא בתוך פיו.
גם הזיקית קיבלה לשון מיוחדת כמתנת שמיים. לשונה ארוכה במיוחד והיא מסוגלת לשלוף אותה למרחק רב מאוד מהפה. היא מכוסה בריר דביק המאפשר לה לתפוס ולהצמיד אליה חרקים וזבובים ואז להכניסם בזריזות לפה לצורך מאכל.

הלשון- מעדן מלכים.

כבר בתקופות קדומות נחשבה הלשון כמאכל משובח ורך ביותר. אברהם אבינו הוא רק דוגמה אחת להכנסת אורחים מפוארת ולסעודה מיוחדת שערך למלאכים והוא הגיש להם בה לשון בחרדל.
לרבי שמעון בן גמליאל היה משרת מסור ונאמן ושמו – טבי. פעם קרא לו רבי שמעון ובקש ממנו לקנות בשוק מאכל טוב במיוחד. הלך טבי וקנה אצל הקצב לשון פרה , והביאה לרבו.
"יפה", אמר רבי שמעון, ועכשיו צא אל השוק וקנה לי מאכל כל שהוא רע, ממש גרוע".
הלך העבד וחיש קל חזר עם מאכל רע- עוד לשון.

שאל אותו רבו – "מדוע כשביקשתי ממך מאכל טוב הבאת לי לשון, וכשביקשתי מאכל רע גם כן הבאת לי לשון, האם הלשון היא טובה אך גם רעה?".
ענה לו העבד הנאמן:
"אכן כן רבי, כאשר הלשון טובה, רכה, טרייה ומשובחת- אין מאכל טוב ממנה. אולם כאשר היא קשה ורעה- אין מאכל רע ממנה. "וכך גם לשוננו", המשיך העבד בדבריו.
כאשר משתמשים אנו בלשון לדברים טובים, ללמוד תורה ודיבור עדין- אין טוב מלשוננו, אולם אפ ח"ו הלשון משמשת כחץ לפגוע, להעליב ולשקר- אין רעה ממנה!"

הגברת המסתתרת.

כאמור, אחד מתפקידיה המיוחדים של הלשון הוא הדיבור ומסבירים לנו חכמים שלשם כך הקב"ה שיכן אותה בתוך ארמון מתוחכם ומבוצר.
מכל עבריה מקיפים אותה החניכיים, סביבה עומדות ניצבות כמו חרבות שלופות- השיניים, ולתוספת- שני שומרי ראש- השפתיים. שלם מה לה כל אלו?
על מנת שהאדם ישמור עליה וישתמש בה רק לאחר מחשבה מעמיקה ועיון מדוקדק בדברים שהוא עומד להוציא ממנה.
רבי, בנו של רבן שמעון בן גמליאל, רצה ללמד את תלמידיו להיזהר בדיבורם. מה עשה? הוא הזמין את כל תלמידיו לסעודה וציוה לשים לפניהם לשונות מבושלות. ביניהן לשונות רכות שהתבשלו די צרכן, ולשונות קשות- שעוד לא היו מבושלות לגמרי.
רבי עצמו בה גם כן לסעודה ואמר לתלמידיו:
"אכלו נא תלמידי היקרים, בחרו לכם מהלשונות המשובחות כפי שתרצו."
ואכן- כל תלמידיו נענו להזמנה והתכבדו מהלשונות שהוגשו לשולחן אולם- איש מהתלמידים לא רצה לאכול מהלשונות הקשות וכולם בחרו בלשונות הרכות והטעימות.
הסתכל רבי במעשיהם ואמר להם בנחת:
"ראו בני את מעשיכם ולמדו מהם. כולכם בחרתם לכם את הלשונות הרכות ועזבתם בצד את הקשות, כיוון שהן טובות, טעימות וערבות יותר. אנא, התנהגו כך גם בחיי היום יום שלכם כאשר אתם מדברים איש לרעהו. אל תדברו בלשון קשה ובכעס אלא בלשון רכה עם דברים נעימים ועדינים".
אז אולי גם אנחנו נשים לב יותר לגברת הנחמדה המסתתרת בתוך פינו? נשמור עליה, נחשוב לפני שאנו מדברים בה, ונשתמש בה בצורה הנקייה והבריאה ביותר.